Sunday, October 30, 2011

ברסלב ומירון - הקשר ההדוק חלק ראשון

 

מאמר נפלא על אנ"ש במירון

 

 

הקשר ההדוק ברסלב והציון הקדוש של הרשב"י חלק ראשון

 

פרקים רוויי הוד מאנ"ש חסידי ברסלב שדבקו בציון הקדוש של רבי שמעון בר יוחאי במירון.

 

כד קלא נפיק וקרי בחיל "עולו ואתכנשו להילולא דבר יוחאי", התנא האלוהי רשב"י זיע"א שיומא דהילולא דיליה חל בחודש זה, א"א שלא להזכר בערגה ובכיסופין בהתקשרותם המופלאה ונוראת ההוד של אנשי שלומנו האמיתיים אל אתרא קדישא הדין. כי מה לו לברסלבר חסיד אמיתי מאנשי ה"בעל תפילה" ולשאון חיי הכרך? הרי יודע הוא בוודאות כי "ביישוב אינה בודאי" (לשון רביה"ק במעשה א') הללו מצאו את מקומם הטבעי בין כתלי חצר הרשב"י ובהרים המתנשאים סביב למלוא רוחב העין.

 

היטיב לבטא זאת הרה"ח רבי שמואל שפירא זצ"ל בפרשו בצחות את הכתוב "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה" - ב' דרכים לו למבקש פני האדון ה' להתברך באמת. או עצי שיח "השדה", או בצלו של ה"עיר וקדיש"... ומה טוב ונפלא מלשהות זמנים טובא באתרא קדישא מירון, כאשר שם יהיו בהישג ידך ה"עיר" וה"שדה" גם יחד... אכן, תרמה לכך העובדה שמקום גניזת התנא האלוהי תוחם הוא בין הרים וגאיות עטויי עצי יער עבותים. היתה זו "אכסניה" מתבקשת עבור כל ברסלבר חסיד באותם ימים. גם בזמנים בהם מכוניות משא היו נחלתם של "מאושרים" בודדים, לא נמנעו בעלי כיסופין שבאנשי שלומנו מלבוא ולחסות בצילו של ה"עיר וקדיש" שבמרומי הגליל העליון. כשהם רכובים על חמורים ואפילו בהליכה רגלית היו עולים הרים ויורדים בקעות, בעוד על הדרכים שורצות חיות טרף למיניהם, ואף חיות המהלכות על שניים... אולם לא זו אף זו יכלו להם לכיסופים האדירים שכבר הוליכו את הרגליים מאליהם...

 

*

 

כך היה נוהג תקופות ארוכות האיש המופלא המורם מעם - רבי ישראל קרדונער זצ"ל. את כל ימות השבוע היה עושה במערת הרשב"י ובשדות המקיפים אותה סביב למלוא רוחב האופק, ורק מדי ערב שבת לאחר שסיים את עבודותיו הנוראות היה נפרד בערגה ממערת הציון ושם פעמיו לעבר ביתו שבצפת, כשבליבו געגועים עצומים לחזור לכאן שוב...

 

שח תלמידו רבי ישראל בער אודסר זצ"ל אשר הצטרף אליו ברבות מנסיעותיו למירון, כי פעמים רבות היה עד למחזות נוראות הוד: עומד היה רבי ישראל קרדונער בקרבת הציון ומעיניו פורצות להם הדמעות כנחל שוטף ומציפות את מצבת הציון ואף את הריצפה שלמרגלותיו, שעות ארוכות היה עומד כך ומרווה את הציון הק' בדמעותיו החמות שהיו ממיסים כל לב אבן.

 

"היה זה בערב ראש השנה אחד" - היה רבי ישראל בער משחזר את אותם רגעים נעלים - "נעמד רבי ישראל אצל מקום גניזת התנא האלוהי והחל בוכה מאין הפוגות והדמעות נקוות למרגלותיו ויוצרות שלולית לחה הגדלה והולכת מרגע לרגע, כשכל גופו מרתת מבכי, ומדי פעם משתפכת לה מפיו המיית געגועים אל 'ראש בני ישראל': אוי רבי! רבי! אוי הייליגער רבי!... - ואני עמדתי מרעיד ומשתומם, מאין לו כ"כ הרבה דמעות"?... יספר כעבור שנים ברטט.

 

מירון של אז... היה רבי ישראל בער מפליג שנים רבות לאחור - היתה בבחינת "עולם הבא", כשבכל איזור הציון לא מצוי היה אף נברא, והגעגועים החבויים יכלו לפרוץ להם החוצה ולעלות על גדותיהם באין מפריע... ואמנם באותם ימים היה האיזור כולו ריק ושומם, ומלבד כפר קטן ובו מתי מעט ישמעאלים עניים ודלים אשר השתכנו להם בסמוך לחצרות הקודש לא נראתה אף נפש חיה. אחת לחודש היתה ניכרת תכונה כלשהי במערת הציון, היה זה מדי ערב ראש חודש עת היו מתקבצים ובאים יהודים מטבריה, צפת ושאר ערי הקודש, לתפילת "יום כיפור קטן" והשתטחות על קברות הקדושים, או אז היה המקום מתעורר לחיים, אולם לאחר יום-יומיים היו השקט והדומיה שבים לשלוט במקום.

 

תקופות ארוכות היה רבי ישראל קרדונער שוהה במירון, כשכל ארוחותיו כוללות לחם צר כשהוא טבול בתה ממותק. אלה היו סעודותיו במשך עשרות בשנים. אירע פעם וכששהה בציון הרשב"י הגיע ובא אדם זר, ומשראה את רבי ישראל, שאל: האם אתה הוא רבי ישראל מקארדן? משנענה לחיוב, החל הלה לשפוך נפשו לפניו על שכבר חלפו להם שש שנים מנישואיו ועדיין לא נפקד בבנים.

 

ר' ישראל אשר כידוע עסק רבות בהדפסת ספרי רבינו הקדוש נזכר כי חוב חייב הוא למדפיס על סך שש לירות זהב... ענה לו לאיש בקצרה: תן לי שש לירות... על אתר הונח הסכום במלואו, כשהישועה המיוחלת באה אף היא בעקבות מצות הצדקה שקיים בו בר' ישראל.

 

לא פעם שמעוהו מפרש שיחתו בדמעות, בריצויים ופיוסים, וכך היה מזדעק: ריבונו של עולם! איפה הם עם ישראל? איה הם מונחים! והיה בכוח תיבות אלו לסחוט מעיניו הקדושות והטהורות פלגי מים כנהר.

 

דבוק ומקושר היה בכל נימי נפשו למקום קדוש זה עד שהוענק לו המפתח של חצר הציון הק'. שח רבי יעקב זאב ברזבסקי זצ"ל כי לעת זקנותו של רבי ישראל בהיותו דר בכפר מירון, הגיע באחת מן הפעמים אל ציון הרשב"י ומתוך הרגל הושיט ידו לכיס מעילו על מנת להוציא את מפתח שער החצר, אך להוותו התברר כי השאיר את המפתח בביתו. לחזור לאחוריו לא יכול היה מפאת חולשתו, ואך בקושי שרך רגליו עד הנה... בלב נשבר נעמד מול השער הנעול (כפי שנהג רבי ישראל טראויצער זצ"ל בשעתו כאשר בא לציון רביז"ל באומן ומצא את השער סגור ומסוגר...) והחל מפרש שיחתו בבכיה וגעגועים להכנס פנימה אל הקודש, והנה נס התרחש לו ונפתח השער מאליו...

 

על אותו קדוש מופלא מספרים כי נוהג היה לבלתי גשת אל הקודש - מקום גניזת הרשב"י זיע"א - ללא טבילת מקוה קודם לכן. כל אימת שהיה מגיע ובא לפקוד את המקום היה סר אל העמק שבין שני ההרים אשר בפסגתם שוכנים מצבותיהם של הלל ושמאי, שם, לצד השביל המתפתל פיכה מעיין מגידו ויצר אמת מים של מי מעיין זכים, במי מגידו אלו היה טובל גופו הקדוש כל עת שחפץ לפקוד את הציון.

 

אודות הרגשתו הגדולה בציון הרשב"י יסופרו דברים מבהילים: מנהג קדוש נהג הוא. מדי הכנסו למערה היה משיל נעליו מעל רגליו ("כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא"), לאחר מכן היה נכנס ובא אל הקודש פנימה באימה וביראת המקום, כך נהג אף בימות החורף הקרים כאשר האזור כולו כוסה שלג עד כדי קומת אדם... ראשיתה של הנהגה זו קשורה בעובדה נוראה שארעה עמו באותו מקום קדוש, ומעשה שהיה כך היה, מאז ומתמיד נוהג היה רבי ישראל קרדונר לחלוץ נעליו בבואו אל היכלא דרשב"י בימות הקיץ, אולם בתקופת החורף היה חדל ממנהגו זה, וזאת עקב הקור הנורא שעטף את הסביבה כולה, ביום סגריר אחד כשנכנס ובא רבי ישראל ונעליו על רגליו, אך קרב אל מקום הציון בקע קול איום ונורא מתוכו. רבי ישראל, שהבין כי תוכחה מגולה מתוך אהבה מוסתרת יש כאן נזהר מאז עשרת מונים בקדושת מקום גניזת התנא האלוהי, ואף בימות קרה וצינה לא פסק ממנהג זה.

 

*

 

תלמידו רבי ישראל בער אודסר זצ"ל היה אף הוא מבלה תקופות ארוכות במחיצתו של ה"עיר וקדיש" כשהוא מנותק מעולם ומלואו. כשאך מעילו לגופו ושק ספרים על כתפו היה חוצה את הרי טבריה הנישאים, ומכתת רגליו תחת השמש הקופחת לעבר הרי מירון.

 

מקומות רבים ייעד לו שם להתעלות בעבודת בוראו, פעם היתה זו מערת הלל הזקן ותלמידיו ששימשה עבורו לפינת מחסה, ופעם בבקעה המוליכה לעבר ציונו של שמאי... שם, בין עצי ושיחי השדה היה שופך נפשו כמים נוכח פני ה', וזעקותיו ובכיותיו הדהדו ברחבי העמק.

 

"לעשות מהתורות תפילות" - זו היתה תמצית חייו, ועבור אזהרה קדושה זו שהזהירנו "ראש בני ישראל" הקדיש את ימיו ושנותיו של חוץ לישוב. שעות ארוכות היה הוגה בתורות הקדושות בשקיקה בינות לשיחי השדה, ולאחר מכן מרים קולו בבכיה מתוך הספר הקדוש "ליקוטי תפילות". מתוך שקו היה שולף ספרי שו"ע וזוהר הק' והוגה בהם, כשאינו חש בזמן החולף. רק לעת ערב כשהחלה החמה לנטות מערבה, היה רבי ישראל בער צורר ספריו בשקו ומצטרף לתפילת מנחה בהיכלא דרשב"י.

 

*

 

כאלה היו גם שאר אנשי שלומנו אשר קבעו מושבם בערי הגליל והקדישו את חייהם לעבודת ה' של חוץ לישוב, ומרבים להסתופף בחצרות התנא האלוהי רשב"י וביערות העוטרים סביב למלוא רוחב העין. כר' צבי טראויצער, אותו חסיד מופלא שהתגורר בעיר הקודש צפת, ומפעם לפעם היה עולה בחדוותא לחסות בצילו של העיר וקדיש שבמירון. בניו: רבי נתן (מי שאליו נשלחו כמעט כל מכתבי החסיד הנלהב רבי נתן ב"ר יהודה מטבריה שנקבצו בספר "נתיב צדיק", והוא שייסד יחד עם רבי ישראל קרדונער את ביהמ"ד וחברת הניעור בלילה לאנ"ש בצפת), רבי נחמן, רבי סענדר, ור' ישראל (הוזכר בתחילת המאמר), אשר היו עובדי ה' מופלאים ונוראים, אף הם בילו ימים רבים מחוץ ליישוב בכוכים ובמערות שבהרי מירון, והם מתעלים בעבודת בוראם באוירה שלא מעלמא הדיו. חודש אדר תרצ"ו. הגאון החסיד רבי אברהם שטרנהארץ זצ"ל הגיע זה עתה מרוסיה האדומה אל ארץ ישראל לאחר שנים רבות של כיסופים וגעגועים אל "ארץ אשר תמיד עיני ה' בה", ולהיכן סבורים אתם שם פעמיו בראש ובראשונה? ... אך נחו רגליו בנמל חיפה עלה רבי אברהם בערגה לפקוד את ציונו של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי, שם שהה עד לאחר השבת. וזאת קודם שידאג עבור עצמו לחבלי התאקלמות באותה ארץ קדושה הנקנית בייסורים...

 

השנה: שנת תש"ט. לאחר קרב קשה ועקוב מדם. ושנים ארוכות של נתק שוחררה מירון מתחת ידי בני עשו וישמעאל, ומעתה שבה היא להיות תל תלפיות. קבוצות מאנ"ש בראשותו של רבי אברהם שטרנהארץ החלו לשוב ולפקוד את מירון ביתר שאת. דומה כי "המניעות" שסובב מסובב הסיבות אך הגבירו והציתו את החשק והכיסופים למקום גניזת הצדיק, והללו מרבים היו לפקוד את המקום הקדוש מעת לעת, משל חששו הם כי מירון תחמוק חלילה שוב מתחת ידיהם לבלי שוב... בין בני אותה קבוצה בלטו רבי יעקב מלמד (קלמנוביץ) ואחיו רבי דוד רומיינישער, רבי יונה לבל, ועוד רבים וטובים אשר איוו להם את מירון למקום כינוסם. רבי אברהם שימש עבור בני חבורתו לאות ומופת, ושם הרחק משאונה של עיר היו הם נהנים ממנו עצה ותושיה.

 

היה זה באחד מאותן שבתות רבות בצלו של התנא האלוהי. רבי אברהם סר אל המקוה הסמוך לחצר הציון על מנת לטבול בו, שם פגש בצעירים שבחבורה החוששים להכנס ולטבול מאימת המים הקרירים... הביט בהם רבי אברהם בפליאה ונכנס לטבול במקוה הקר והקפוא, כשביציאתו הוא קורא אליהם: לחייל המשרת את המלך אין תירוצים!

 

עומד היה בהיכלא דרשב"י ודמותו השפופה נסמכת על סטנדר מט ליפול, והוא דולה בהתלהבות פנינים יקרים מתורתו של רבינו הק' ותלמידיו ומשקה לעדרים, ואף מוסיף עליהם כהנה וכהנה חידושים וביאורים כיד ה' הטובה עליו, לאחר מכן היו נאספים בני החבורה ושופכים את לבם במזמורי דוד המלך ע"ה. סדר מופלא זה חזר על עצמו במשך שנים רבות.

 

*

 

היה זה לאחר שחרור שבויי מלחמת תש"ח בעיר העתיקה בירושלים, עם שחרורם שמו רבים מהם פעמיהם למירון - המקום אשר אליו עיני ישראל נשואות. בין אותם משוחררים היה גם אותו חסיד מופלא רבי נחמן "שותק" (הילמן) זצ"ל, היה זה לו לראשונה לחייו שהגיע למקום קדוש זה. ומאז, אך הלכה וגדלה חיבת המקום בעיניו, והוא שב לפקוד את המקום שוב ושוב בערגה, ולא נתקררה דעתו עד שהוריש לעצמו את אחד החדרים הבנויים במבנה שמעל חצר הרשב"י. בהיותו ספון בחדרו הצר היה הוגה במשך כל שעות היום בספרי קודש לאור העששית הקטנה. רבי נחמן חפץ לזכך עצמו מכל זיק של חמריות. הוא אימץ לעצמו מנהג עילאי - לבלתי לישון על מיטה (כפי שנהג הגאון רבי דוד צבי אויערבאך חותנו של מוהרנ"ת זיע"א). את סדריו הרבים עשה כשהוא שעון על כסאו, ואילו בלילות היה ישן לעתים למטה בהיכל הציון כשהוא נתמך בתיבת הקריאה. גם הרוחות העזות שנשבו בלילות החורף הקפואים מהחלונות השבורים לא הטרידו את "שנתו" בעמידה כאמור.

 

חיבה עמוקה רחש רבי נחמן זה אל ציון הרשב"י. מדי פעם מביא היה פח צבע וצובע את מצבת הציון שדהה צבעה עם השנים, ומשהבחין הוא באחד מכתלי במערה שנקלף הצבע ממנו וזקוק הוא לחידוש מיידי היה זה הוא שמילא את המשימה המתבקשת...

 

*

 

מפליאה מכל היא התקשרותו וחיבתו העזה של הרה"ח רבי שמואל הורוויץ זצ"ל אל הרי מירון על שדותיהם המוריקים, ועל ציוני הקדמונים הפזורים בהם לרוב בכלל, ולציון הרשב"י בפרט. ימים ארוכים בילה רבי שמואל במחיצת התנא האלוהי. והמפליא מכל: מדי בואו היו הדברים בעיניו כחדשים... את חיבתו העצומה שרחש כלפי מקום קדוש ונורא זה העלה לימים מעל דפי יומנו היקר, והגעגועים ניכרים מבין השיטין: "...והעולה על הכל הוא ציון התנא האלוהי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א, ממש אין דוגמתו החיות שמרגישים שם וההתעוררות שיש שם ממש טעם גן עדן, וכל התקרבותי לשי"ת ולרבינו הק' ועיקר עסקי בעבודת השי"ת והתבודדות וחיות אלוהות, הכל העיקר שם"; "...כי שם אויר נח וזך והרים וגבעות ונהרות ומדבריות וחוץ ליישוב ומסוגל לעבודת ה', ובפרט שיש שם מערות הרבה..."; "...מי ישער גודל החיות שמרגישים בדרך למירון רגלי על יד ההרים וגבעות ומדבריות היפים ומלאים חן, ממש נחשבו לי לפנינים יקרים, והמוח היה מאיר ע"י שהלכו באלה הדרכים..."; כאלה ועוד רבים הם התיאורים הרבים, המלאים תשוקה נפלאה מעלי יומנו הנפלא. אכן, מרוב אהבתו את התנא רשב"י איוה רבי שמואל את מירון למושב לו, לא זז הוא מחבב את המקום הקדוש והנורא עד שרכש לו בדמים מלאים דירת בית בסמוך ונראה לחצרות הקודש.

 

עובדה מעניינת היא כי פגישתו הראשונה של רבי שמואל עם חסידי ברסלב היתה אף היא במירון, ביומא דהילולא דרשב"י... "...והכלל שבל"ג בעומר הזה נפגשתי פעם ראשון עם אלו אנשי שלומנו מירושלים, ועדיין לא הכרתי אותם כלל... ובאו אנ"ש מירושלים, הלא הם רבי אלתר בן ציון קרויסקופף נ"י ורבי יעקב זאב ברזבסקי נ"י ורבי ישראל דב אודסר נ"י, והתאכסנו בבית דודי רבי אבנר נ"י, ונתן להם חדר מיוחד וכיבדם מאד... ובנו פרץ נ"י סיפר להם שיש פה קרובו המתקרב לחסידות ברסלב והם חשבו שמתלוצץ עליהם, וכן סיפר לי גם כן שמתאכסנים בביתם חסידי ברסלב אבל גם אני לא האמנתי, כי עד הנה לא זכיתי לראות שום חסידי ברסלב..." ואכן, עובדה מעניינת היא כי אותה פגישה מאלפת, בעקבותיה קשר רבי שמואל מעין ברית ידידות עם אותם נלבבים שבאנ"ש, אירעה דווקא ולא בכדי אצל מקום גניזת ה"עיר וקדיש"... אלה שברבות הימים יבלה במחיצתם ימים רבים של התמסרות מוחלטת לעבודת ה' בדרך רבינו הק' והנורא. יחד עם הני בני כנישתא בילה רבות במחיצת העיר וקדיש כשהם מנותקים מעולם ומלואו, ואך מידי פעם יוצא אחד מהם לתוככי הישובים הסמוכים על מנת להביא אי אלו דברי מאכל.

 

ובהגיע יומא דהילולא דבר יוחאי היה רבי שמואל הורוויץ פושט צורה ולובש צורה. מקדים היה ובא עוד ימים מספר קודם, ומדביק ברחבי הציון והחצר עותקים מתפילתו של מוהרנ"ת זי"ע ליום זה, ברצותו להטעים גם לאחרים מטעמה של השתפכות אמיתית על ציון התנא. יחד עם שאר אנשי שלומנו היו הוגים בספר הזוהר הק' ובאמירת תהילים בבכיות עצומות, ונפשם נכספת מעלה אל בחיר צדיקיא...

 

נסתפק בתיאור קצר מימי שהותו של רבי שמואל על ציון התנא ביומא דהילולא, אחד מני רבים. "...ובפנים אצל הציון הקדוש, כבר בימים האחרונים שלפני ל"ג בעומר ההתעוררות כל כך גדול ורב בלי שיעור וערך, וכבר מלא אנשים עוסקים בתפילה ופרישת שיחה והתבודדות ותשובה, ובפרט בערב ל"ג בעומר, מי יהלל, מי ימלל, מי יפאר גודל הבושה וההרהור תשובה וההתעוררות... ובפרט בעת שמביאים הספר־ תורה ממש אין התעוררות בעולם, ובושה שבושין בעצמן על שרחוקים מה' יתברך, ואהבה, עד שבוכין מחמת אהבה ותשובה והדמעות נוזלים מעצמם. אפילו ביום כיפור בעת כל־נדרי ונעילה אין ערך להתעוררות שבערב ל"ג בעומר ובל"ג בעומר במירון. וממש מי שלא ראה זאת לא ראה התעוררות מימיו"; "...מה נאמר ומה נדבר, כדאי לכסוף ולהשתוקק ולהטריח כל ימיו ולמסור נפשו לראות ולהשתתף בזה. מבפנים בכיות ותשובות והתעוררות שאף ביום כיפור לא נשמע בשום מקום כזאת, ומבחוץ שמחות וחדוות ונגינות וזמירות וריקודין שבשום חתונות ושמחות של מלכים לא נשמע ולא נראה כזאת. אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו לזה". - - - ואכן, לא הרי הרגשותיו של אדם מן השורה כהרגשתו הפנימית והעמוקה של חסיד אמיתי, מאלה החקוקים (והאפויים) בלבו של הצדיק האמת... על חיבתו ואהבתו העצומה את ציון הרשב"י תעיד העובדה, שכשנפטר אחד מקרובי משפחתו בר"ח אדר והלויית המת התעכבה עד סמוך לשקיעה, זירז רבי שמואל הורוויץ והאיץ בקהל לסיים את קבורת המת קודם השקיעה, בנתנו טעם לדבר: אם יספיקו אכן את הקבורה טרם השקיעה, יוכלו האבלים לקום מן ה"שבעה" ולהצטרף לנסיעה בז' אדר למירון... כאלה ועוד רבים הם השיחות והסיפורים על רבי שמואל הורוויץ ועל מירון שהיתה לחלק ממהותו ולעצם מעצמיו, וחיבתו ותשוקתו לשם לא ידעה גבולות.

 

*

 

בחסות: http://www.breslev-midot.com/




תגובות