Sunday, October 30, 2011

ברסלב ומירון - חסידי ברסלב והרשבי - הקשר ההדוק חלק שני

 

 

הקשר ההדוק ברסלב והציון הקדוש של הרשב"י חלק שני

 

מאותם בעלי לבבות הקשורים למירון בחד קטירא היה הרה"ח רבי יעקב זאב ברזבסקי זצ"ל. כשבא רבי יעקב זאב מפולין לארץ ישראל, בחור צעיר היה ובן יחיד להוריו. למעשה, קודם שעלה ארצה הבריח את הגבול הרוסי בואכה אומן, שם היה השלב המכריע בהתקרבותו, ומשבא ארצה לא יפלא כי תיכף ומיד נכספה גם כלתה נפשו לחצרות הרשב"י זיע"א, אולם מה ניתן לעשות ולרש אין כל? אדהכי והכי מתיידע הוא כי רכבת עומדת לעשות דרכה צפונה לעבר ערי הגליל, נמלך והתגנב לרכבת והוא מייחל לרחמי שמים. הרכבת החלה בנסיעתה והקונדוקטור (=מבקר) החל בודק את הכרטיסים שבידי הנוסעים, משנחו עיניו על הצעיר היהודי הבין מיד כי בידו אין כל כרטיס... על אתר ציוה להורידו בתחנה הבאה. נקל לשער את הרגשתו של רבי יעקב זאב, אשר זה לו הפסיעות הראשונות בארץ הקודש, ועתה מושלך הוא בביזיון מן הרכבת. מה גם שאותה תחנה שכנה לה בלב הישימון ואף נפש חיה לא נראתה באופק. בשברון לבבו הגדול הרים קולו בבכיה, והוא קורא ממעמקי לבו מאין יבוא עזרי? כך ישב בתחנה ונשא עיניו למרומים, ואז... כמו הארה הבזיקה במוחו, והוא החל קורא: "אלהא דרבי שמעון בר יוחאי ענני"! ובלבו מפעמת התקוה כי זכות אמונת צדיקים תעמוד לו הפעם. פקח עיניו, הביט נכחו וראה שלשה שטרי כסף בעלי סכום גדול מונחים על הארץ לא הרחק ממנו. מעודד מן הישועה הבלתי צפויה קפץ ועלה לרכבת החונה כל אותה העת בתחנה - זו אשר זה עתה הושלך ממנה - כך נסע רבי יעקב זאב לראשונה בחייו למירון, לא כגנב במחתרת אלא כנוסע מן השורה. ומשהגיע ובא לכפר מירון מיהר למקום ציון הרשב"י, שם שפך נפשו שעה ארוכה. לאחר מכן הותירה בו שהותו במקום רושם כה עז, כעין התנוצצות במוחו, והחליט להשאר כאן למשך התקופה הבאה. ולפי שהפרוטה מצויה היתה בכיסו שוב לא היה עליו לדאוג דאגת "מה נאכל" ויכול היה להתמסר כליל לעבודת בוראו. ומאז, יחלפו שנים רבות ומירון תהפוך לחלק בלתי נפרד ממהותו, ואחד המקומות הקבועים לעבודת ה' במחיצתם של אנשי שלומנו כר' אלתר בן ציון קרויסקופף, רבי שמואל הורוויץ, רבי ישראל דב אודסר, רבי נתן חנה'ס ועוד, הבורחים מהמולת הישוב.

 

בהיותו במירון נדבר פעם עם רבי אלתר בן ציון ור' שמואל הורוויץ להשאר במשך התקופה הבאה במקום. הם החליטו להסתגר ולהתבודד במערות הלל הזקן. במשך שלושה חודשים רצופים שהו שם מבודדים מבני העולם והגו בעיון רב בספר הזוהר הק', כשמדי פעם יוצא אחד מהם להביא דבר מאכל להשיב את הנפש. עד שבסיומם של שלושת החודשים סיימו הם את כל ספר הזוהר! ביום ל"ג בעומר היה רבי יעקב זאב מבלה מבוקר עד ערב בצעקה ותחינה להתקרבות אמיתית. הוא אף שח פעם כי באחד השנים בל"ג בעומר צפה במאן דהו מאנ"ש הניצב בשיפולי הר מירון ומפרש שיחתו בהתבודדות, והנה בפתע פתאום קרב צבוע או תן או חיית יער אחרת ועמד לזנק על היהודי העומד ומפרש שיחתו, אולם נס אירע והרוח שנשבה באותה העת נשאה בכנפיה גץ ממדורת ההדלקה שעל גג ציון הרשב"י והטילתו בין החיה לבין אותו אדם, והחיה נמלטה על נפשה - - -

 

*

 

אותה חבורה מופלאה שהתקשרותה לציון התנא הקדוש רשב"י עוררה השתאות והפליאה את כל רואיה, הלא המה רבי הירש לייב ליפל, רבי שמואל שפירא ואחיו רבי אריה לייב, רבי אברהם יעקב גולדרייך, רבי וולוול חשין ור' מרדכי אלעזר רובינשטיין, הם נמנו על הראשונים שעשו דרכם למירון לאחר שיחרורה בשנת תש"ט, ואף נחלו את החדרים והמבואות שעל הבנין הגדול שמעל חצר הרשב"י. תקופות ארוכות שהו במחיצת התנא האלוהי כשהם פרושים מהבלי האי עלמא ועוסקים בעבודת בוראם בקדושה ובטהרה. בהגיע עת חצות לילה ראש אשמורות, היו מקיצים איש את רעהו, ועורכים תיקון חצות בלב נשבר ובכיסופין וגעגועים להשי"ת ולצדיקיו האמיתיים. כשמיד לאחר מכן הם מתפזרים ברחבי השדות, מי בעמק ומי בהר, וזעקותיהם המהדהדות מתמזגות זו בזו יחד עם יללות התנים שברקע, כחיות הנוהמות ביער... ואותו חסיד מופלא, קדוש יאמר לו, רבי שמואל שפירא שהתקשרותו לציון הרשב"י נודעה לתהילה, היה יושב במערת הרשב"י גם בלילות הקיץ הלוהטים כאשר המערה מלאה היתה ביתושים ויבחושים למיניהם, ואינו מש מהציון למשך כל שעות הלילה. נפשו משתפכת היתה במלות ה"תיקון חצות": "בשערי ציון נעוף כיונים"--- "שערי ציון אשר אהבתי"--- והכיסופים העצומים אל מקום חלקת מחוקק ספון - ציון רבינו הק' שמאחורי "שער הברזל" אינם מניחים לו לר' שמואל להיפרד מתיבות קדושות אלו, שוב ושוב היה הוגה אותם ונפשו כמעט יוצאת בדברו מגודל הגעגועים. ולאחר שובו משבי הירדנים שם רבי שמואל פעמיו בראש ובראשונה לעבר כפר מירון מקום מנוחת ה"עיר וקדיש", שם שהה במשך חודש תמים(!) כשכל מזונו הוא ככרות הלחם הנוקשים מיושן, אותם הותירו החיילים שכבשו את מירון מידי הסורים - כך כותב רבי שמואל צ'צ'יק זצ"ל (בספרו "עין הארץ"), מי ששהה זמנים טובא בצוותא עם רבי שמואל שפירא במירון.

 

"זכורני" - מספר אחד מבאי מירון - "כיצד היה נכנס רבי שמואל שפירא אל מקום גניזת התנא האלוהי רבי שמעון בר יוחאי... בכזו אימה, בכזו מין חרדת קודש... - הוא נעצר כד' אמות לפני הציון והחל חוכך ידיו כמהסס, ואינו אוזר חיל לגשת אל הקודש. יכולת לראות את הבעת היראה הנסוכה על פניו. כך נעמד במרחק מה מהציון והחל מפרש שיחתו. כל מי שראה זאת נכנסה בו מאותה הרגשת יראת הרוממות של רבי שמואל..." פעם אף גילה את אזנו של אחד מבניו: אמנם גם לבוא לכאן לכמה שעות זה טוב ונפלא, אולם מי שחפץ להתחדש לגמרי בעבודת ה'. צריך שיבלה כאן הרבה הרבה - - - ואמנם שעות ארוכות בילה רבי שמואל בהרי מירון כשהוא זועק עד כלות הנפש ומגיע לידי אפיסת הכוחות, עד שצריכים היו לנשאו לחדרו...

 

אגב זאת ראוי לציין כי השלב המכריע בהתקרבותו של רבי שמואל היה אף הוא במירון... הדבר היה בחודש אלול תרצ"ג, רבי שמואל, בחור צעיר שזה עתה החל להמשך לאורו של "ראש כל הצדיקים", אורז את מטלטליו ונוסע לראשונה בחייו למקום קבורת התנא הקדוש רשב"י. את רוב החודש עשה שם בתורה ותפילה, חצות והתבודדות, בכיות וריקודים, ושם אף נודעו לו פרטי הנהגותיהם של אנשי הצדיק. בהיותו במירון באותם ימים אף התוודע דרך רבי נתן חנה'ס שדר אז במירון אל הזמירות וניגוני ההתעוררות, אותם המקובלים בין אנשי שלומנו דאומן ודארץ ישראל, ובשובו שוב לא היה ספק בלבו... את הראש השנה יעשה במחיצתם של אנשי הנחל נובע... עשרות שנים לא ישכיחו מר' שמואל את זכרה של אותה נסיעה למירון באותה התקרבות בראשיתית...

 

*

 

אף החסיד המופלא, רבי הירש לייב ליפל זצ"ל, ידוע ומוכר היה כמי שכיסופיו ואהבתו את ציון הרשב"י ואת הרי מירון אינם יודעים גבול. הוא, שזכה לטעום מטעמם הנפלא של לילות הזהב בציון רבינו באומן, משהגיע ובא לארץ הקודש מצא את מקומו הטבעי על ציון התנא האלוהי רבי שמעון בר יוחאי. אהבתו ומסירותו לציון הרשב"י בלטה לעין כל בתקופה שבה שרר מתח ביטחוני בכל רחבי הארץ, בעקבות כך פסקו קווי התחבורה לכיוון הגליל. וכך נמנעו רבים וטובים מלבוא ולהיראות אצל ציון הרשב"י ואף ביומא דהילולא דיליה. היה זה רבי הירש לייב שלא חת מפני דבר, ביומא דהילולא דרשב"י שילם ממון רב לנהג שיסכים להביאו מירונה, חרף המצב המתוח והקשה. שוב בלט הדבר לעין כל, עת זממו רשעי ישראל להרוס את אותו מבנה עתיק הבנוי ועומד על מקום קבורת רשב"י ור' אלעזר בנו עוד מימי האר"י ז"ל, רבי הירש לייב יצא אז בראשה של משלחת מאנ"ש לחלות פני רוזנים ושרים למען ירפו ידיהם מן המקום הקדוש אשר אליו לבם ועיניהם של ישראל נשואות. ואמנם, הודות להשתדלותו ופעילותו הברוכה חזרו בהם הללו ממחשבתם אשר זדו.

 

מדי ערב יום הכיפורים נהג רבי הירש לייב לכנס את כל באי מירון ולזכותם במנהג "כפרות". נוטל היה תרנגול לבן אשר קיבל במתנה מאחד מתושבי הכפר, קושרו בחבל על מוט ארוך ומסובבו מעל ראשי הקהל והוא קורא: "זה כפרתנו... זה חליפתנו..." נהירים היו לר' הירש לייב ליפל שבילי הרי מירון והגליל כשבילי ירושלים, ובהם קיים הוא במשך רבות בשנים את דברי רבינו הק' בתורה "הניעור בלילה..." - "והמהלך בדרך יחידי... דהיינו חוץ מהעיר בדרך יחידי במקום שאין הולכים שם בני אדם..." (ליקו"מ סי' נ"ב ח"א). ואף לעת זקנותו של רבי הירש לייב כשחלה ברגליו לא ויתר על השהות במחיצת התנא הקדוש. משרך היה רגליו במעלה ההר על אף הקושי הגדול שכרוך היה בכך... שכן מה לי הכא מה לי התם - כל עוד מצויים בהאי עלמא יש לחטוף עוד ועוד שעות במחיצת ה"עיר וקדיש מן שמיא נחית..."

 

*

 

ור' אברהם יעקב גולדרייך זצ"ל, אותו חסיד נלבב שקשור היה לתנא האלוהי רשב"י ולמירון בעבותות של אהבה, עד שכמעט את כל הונו כילה על ענייני בדק הבית של חצר הרשב"י. באותם ימים פתוחה היתה החצר ללא כל מחיצה, ואם אף אמנם בכל ימות השנה היו באים אך מתי מעט לפקוד את המקום, אולם ביומא דהילולא דרשב"י כשהיה המון רב צובא על החצר והפתחים היה הדבר לבלתי נסבל. היה זה רבי אברהם יעקב גולדרייך שכאב את פריצת החומות דוקא במקום כה קדוש ונורא. אזר כגיבור חלציו ויצא להתרמת נדיבי עם, ומשנצטבר בידו פחות או יותר הסכום הדרוש, זימן פועלים ופקד עליהם להציב מחיצה ראויה לשמה כנדרש. לר' אברהם יעקב אף נזקפת זכות שיפוץ וייעול המקוה הסמוך לחצר הציון לרווחת באי בית ה', על אף שעלה לו הדבר בדמים מרובים - תרתי במשמע. עד הפרט הקטן שבקטנים ירד הוא על מנת לייקר ולפאר את מקום משכן התנא הקדוש, כשבימים הוא עמל ללא לאות, ואילו הלילות מתקדשים הם עבור עבודת ה' של חוץ ליישוב. שופך היה נפשו כמים במשך שעות ארוכות, והרי מירון על מערותיהם ונקיקיהם עדים אילמים הם לזעקותיו שלא ידעו מנוח.

 

*

 

ר' אריה לייב שפירא זצ"ל, אחיו של רבי שמואל זצ"ל, אף הוא מוכר היה כמי שקץ בחיי הכרך ובהבלי האי עלמא, ובסופו של דבר מוצא את מקומו מחוץ ליישוב. תקופה ניכרת עשה רבי אריה לייב בהרי מירון המשופעים, כשהוא מנותק לחלוטין משיגם ושיחם של אנשי הישוב. ספריו הרבים אותם נטל עמו היו לו לידידים נאמנים, ובין דפיהם היה משתפך בערגה. נער צעיר, מקורב חדש שנקלע למירון באותה עת, נתמזל מזלו ונשא חן בעיני רבי אריה לייב; זה האחרון נטלו עמו והביאו למקומו הקבוע זה מכבר בעמק שבין הרי הלל ושמאי, שם החל חושף בפניו טיפין טיפין מן האור העצום והנפלא העמוק מני ים הטמון בעצת ההתבודדות והשיחה בין האדם לבין קונו. הדברים שיצאו היישר מלבו הטהור, עתיר הכיסופין, מצאו מקום בלבו של המקורב הצעיר.

 

באחד הימים כישבם יחד והם מנותקים כליל מסביבתם והוגים בספר הקדוש "השתפכות הנפש" ונתונים עמוק עמוק בשיחת חברים במעלת השיחה וההתבודדות, הגיח לפתע נחש ארסי גדול ממדים תחת אחד הסלעים והחל נע לעברם... ואילו רבי אריה לייב ממשיך לדבר, משל אין סכנה נשקפת לחייו, אולם הנער הצעיר הביט נפחד בנחש ההולך וקרב לעברו... רבי אריה לייב שהבחין בפחדו החל מרגיעו וקורא אליו: אל תירא! הבטחה יש לנו מרבינו הק' כי מי שהולך לעסוק בשיחה והתבודדות אף בריה אינה יכולה להזיקו! אולם בדיוק ככלותו את דבריו החל הנחש נכרך אט אט סביב רגלו של הנער; זה האחרון כבר כמעט נעתקה נשימתו ממנו. הוא הביט מבוהל כולו בר' אריה לייב היושב שליו לגמרי וקורא אליו: אל תירא! שב במנוחה, לא יאונה לך כל רע! ואכן, אותו ארור שהבין ככל הנראה סוף סוף במי המדובר פנה והמשיך לדרכו... ואכן, לר' אריה לייב שמורה זכות התקרבותם של רבים וטובים. הוא השכיל להחדיר בלב אותם מקורבים כי "לא ביישוב תמצאנו"; האמת האמיתית לא תמצא בראש כל חוצות, כי אם מחוץ ליישוב בני האדם, באויר המטוהר מכל הבלי רצונות ומחשבות שאינם עולים בקנה אחד עם אותו חיפוש אחר הבת־מלך, היא הנשמה הק'.

 

*

 

שעת חצות במירון, היתה השעה שניתקה את כל באי המקום מערש יצועם. היכל הציון היה כמרקחה, חסידים ישישים ונערים צעירים היו שואגים ככפירים וכאריות, ומשתפכים להם באמירת חצות, וקולותיהם מצטרפים אל קול השאגות העולות מרכסי ההרים סביב כהד החוזר ושב ממרחקים.. על אותם חיילים נאמנים נמנה הרה"ח רבי יונה לבל זצ"ל. דרך ארוכה היה עושה מביתו שבירושלים לציונו של התנא הקדוש רשב"י, לילות ארוכים עשה רבי יונה בהיכל הציון כשהוא פוסע אנה ואנה בעיניים נפוחות מדמעה ומידי פעם נזעקת לה מפיו שאגת אדירים שעוררה אף את עופות השמים שנמו בשלווה בין עצי היער...

 

אהבתו והרגשתו הגדולה בציון הרשב"י זיע"א הובילו בעקבותיהם את ה"הכנסת אורחים", אותה הקים והחזיק במסירות במשך שנים רבות. ראה הוא במירון את מקומו הטבעי, וביאתו לשם היתה כאותו בן השב אל חיק אמו לאחר שזה זמן רב נפקד מקומו. מדי עמדו בד' אמותיו של הציון מזדעק היה מנהמת לבו: ריבונו של עולם! וואס וועט זיין מיט מיינע טעג און יאהרן וואס זיי גייען אין דער פינצטערניש?! (=ריבונו של עולם! מה יהיה עם הימים ושנים שלי העוברים וחולפים להם בחושך?!). כבן המתחטא לפני אביו היה מפרש שיחתו לפני הציון הק' בדברים היוצאים מן הלב. בנסיעותיו מירונה לא נח ולא שקט אף לרגע, לזה דאג למאכל ולהוא הגיש משקה, כשאגב חלוקת דברי מאכל למשתתפי הנסיעה פיו מפזם ניגוני התעוררות ודביקות. באחת מנסיעותיו הרבות למירון בחברתם של אנשי שלומנו ושאר בני עליה ניגש רבי יונה אל קידמת האוטובוס, התיישב לצידו של הנהג והחל פותח עמו בשיחה לבבית. הוא החל מתאר בפניו את שבחם ותהלתם של החסידים הנוסעים ברכבו. היודע אתה? - שח רבי יונה לנהג המשתומם - יכול אתה גם להיות חסיד וצדיק כמוהם ואף יותר מכן! האמנם? - מתפלא הנהג, - הן מכיר הנני את עצמי היטב... דע לך, - משיב רבי יונה ועל פניו נפרסת ארשת של ממתיק סוד כי חכמינו הקדושים גילו שכאשר אדם שב בתשובה באמת ובתמים נהפכים כל עוונותיו לזכויות! האמנם כן? - מתלהב הנהג ואינו יודע את נפשו... הנה מרוב התרגשותי כבר איני שולט על הבלמים... זו היתה דרכו של רבי יונה לשוחח עם כל אדם בשפתו שלו לחזקו ולעודדו, כדרכם של אנשי שלומנו האמיתיים. לקראת ימי הרחמים והסליחות היה רבי יונה לבל עושה במירון לילות כימים בהכנות לקראת ציבור המתפללים שעתיד היה לגדוש את היכל רבי אלעזר וזקוק הוא לאכילה ואף שתיה ולינה. מביא היה רכב משא גדוש במזרנים שולחנות וספסלים עבור "הכנסת אורחים" דרבי שמעון בר יוחאי...

 

*

 

ומידי דברנו באנשי שלומנו המסתופפים בהיכלא קדישתא דרשב"י, אי אפשר שלא תעלה ותיזכר דמותו של אותו חסיד מופלא, רבי בן ציון אפטער זצ"ל, שמאז בואו ארצה היתה מירון למושא כיסופיו וגעגועיו. לר' בן ציון לא היו זמנים קבועים בהם נהג לבוא ולהיראות; בפתע פתאום היה נתקף תשוקה נפלאה אל ציון הרשב"י, ומכאן ועד נסיעה למירון כבר קצרה הדרך. עומד היה רבי בן ציון נוכח הציון הק' ושופך נפשו כמים בניגוני נשמה עתיקים שרבים מהם הולחנו על ידו, ומשנתיישבת עליו דעתו פותח הוא את ספר הזוהר הקדוש והוגה בו שעות ארוכות, ועל פניו שפוכה נהרה הזכורה היטב לבאי מירון דאז. הבחינו בו פעם בר' בן ציון לעת זקנותו כיצד עומד הוא בליל ל"ג בעומר אצל ציון רבי שמעון בר יוחאי ולפניו גמרא קדושה והוא הוגה בה במשך כל שעות הלילה... לעת זקנותו עבר רבי בן ציון אפטער טיפול רפואי קשה ברגליו ואך בקושי יכול היה לשרך רגליו, אולם אם סבורים אתם כי רבי בן ציון אפטער יפסוק בעקבות כך מלבוא למירון ולרשב"י - הרי שטעיתם. כשאך יכול היה לילך על רגליו נסע למירון להיכלו של העיר וקדיש...

 

*

 

כאלה היו עוד רבים מאנ"ש לדורותיהם - יכלה הזמן מלפרטם - אשר דבוקים היו לחצר הרשב"י כמשרתי פני המלך. שח הרה"ח רבי ישראל נחמן אנשין כי הזדמן לו פעם לשמוע שיחתם של שני יהודים באים בימים: "זכורני" - שח אחד מהם בהתפעלות - "שבאחד הפעמים כשנסעתי למירון ישנתי בחצר הציון, בהגיע עת חצות לילה שמעתי יהודי הנכנס ובא אל הציון והחל מפרש שיחתו בדברים היוצאים מן הלב, ונפשו משתפכת כמים. לאחר זמן, כשהזדמן לי שוב להיות במירון שאלתי על האיש ועל מעשהו, וכך נודע לי כי זהו החסיד רבי דוד שטעפער זצ"ל, מחסידי ברסלב. - דיבורים כאלו היוצאים מלב טהור פעלו אצלי כפי שלא פעל אף דרשן או מגיד מישרים"... סיים אותו ישיש בהתרגשות.

 

כזה היה אף רבי יעקב גדליה תפילינסקי זצ"ל, שבאמירת תהילים היה שופך נפשו לפני מצבת הרשב"י עד שלקולו היה נמס כל לב אבן. באחת הפעמים האריך הרבה באחד הפסוקים וחזר עליו שוב ושוב, עד שנפל תחתיו מתעלף - - -

 

כזה היה אף הרה"ח רבי שמואל צ'צ'יק זצ"ל, שרבים מאיתנו זוכרים עדיין את דמותו השפופה הרכונה מעל ספריו הרבים מול מצבת הרשב"י והוא הוגה בהם בדבקות. חיבתו והתקשרותו לציון ה"עיר וקדיש" במירון, הלא על ספרו "עין הארץ" הם כתובים. לילות כימים היה רבי שמואל עושה במירון והוא פרוש מעולם ומלואו.

 

*

 

אכן, קשר מופלא ומעורר השתאות, ואהבה עצומה שלא נס ליחה עם השנים, קשרו אנשי שלומנו האמיתיים עם ציונו הקדוש של מי שהבטיח כי לא תשתכח תורה מישראל. ולא בכדי רבי אברהם ב"ר נחמן זצ"ל, מונה את התנא הקדוש רשב"י זיע"א כאחד מחמשת צדיקי האמת, יחידי הדורות. עוד מבאר הוא כי נשמת רשב"י ונשמת רבינו הק' הם תרין רעין דלא מתפרשין, והרי דבריו: ... העיקר בכח האתערותא דלתתא של ראשי יחידי הדורות שהוא אדמו"ר ז"ל, ורבי שמעון בר יוחאי ז"ל... ('כוכבי אור' - חכמה ובינה) שם אף מעתיק ומביא מדברי מר' נחמן מטשערין, המקשר באופן מפליא את יומא דהילולא דרבינו ז"ל לשמחת ההילולא דרשב"י החלים לעולם באותו יום (לשנה הבאה) ואשר שניהם חלים בח"י בחודש וכו' עיין שם ותראה פלאות, ומסיים שם... ומכל הנ"ל תבין מה שסיים רבינו ז"ל בתחילת הספר ועכשיו וכו'" ובאחד ממכתביו הרבים כותב רבי ישראל מקארדאן "... ובשנה הזאת אשר לא תוכל לנסוע לאומין תקשר עצמך לרביה"ק ע"י התנא האלוהי רשב"י אשר שייכות גדול יש לנשמתם כידוע" ('אמונת אומן' - מכתב לב). במקום אחר כותב הוא "...ות"ל שע"י ריבוי הצעקה במקום קודש הקדשים על ציון התנא האלוהי זי"ע האיר ה' בדעתי שאתקשר לרביה"ק מכאן ע"י העיר וקדיש מן שמיא נחית שיש שייכות גדול להננמ"ח כידוע ליודעי חן בן מחצדי חקלא בין זקני אנ"ש..." (שם מכתב ל"ג).

 

קשר מפליא זה אל ציונו של ה"עיר וקדיש" לא פסק, ואף ממשיך ביתר שאת ועוז כאשר אנשיו של ה"בעל תפילה" הבעטליר הקדוש והנורא שהבטיח כי "לא יכבה נרו לעולם ועד" הולכים לאורו הגדול של בחיר צדיקיא, ובכיסופים וגעגועים עצומים ונפלאים אל ה' ואל משיחו וכדבריו הקדושים: ועכשיו... יש נחל נובע מקור חכמה...

 

 

חסות: http://www.breslev-midot.com/




תגובות