Sunday, October 30, 2011

תיאור מרתק - ההתנהלות בעיירה ברסלב בשנת תרכ-תרס

 

http://www.breslev-midot.com/ ברסלב

תיאור מרתק על התנהלות חסידי ברסלב בשנות תרבעיירה ברסלב

 

ברסלב של אותם ימים, עיר ואם בישראל, מלאה זוהר והוד, תפארת קדומים לה מאז קבע בה רבינו הקדוש והנורא רבי נחמן מברסלב את אוהלי אפדנו, אליה העביר את משכנו, ועליה טבע את חותמו משך שמונת שנות ישיבתו בה, ובשמה נקרא בפי כל עד היום.

 

גם תלמידו המובהק מורינו רבי נתן מברסלב זצ"ל שנולד וגדל בעיירה נעמירוב הסמוכה, עקר דירתו משם ועבר בסופו לגור בק"ק ברסלב 'קרית מלך רב', מאת ה' היתה זאת, וסיבב בנפלאותיו, שעוד בטרם חלוף השנה הראשונה להסתלקותו של אדמו"ר זי"ע, קבע מוהרנ"ת את ישיבתו בה, שם החל בפעולותיו הענפות להפיץ דעתו הקדושה של רבינו במלוא עוז ותעצומות. ואף 'ששים גיבורים' התלקט סביבו, ומכל אלה זכינו להשארת דעת האמת וקרן צמיחתה לדורות הבאים לנצח. בכך הפכה העיר למטרופולין של חסידות זו.

 

יותר משלשים שנה עשה חיל בעבודתו זו, היו אלה שנים פוריות לחסידות ברסלב, שהחלה לרקום עור וגידין מחדש עם התקרבותם של תלמידים רבים שבאו לחסות בצל קורתה וסרו למשמעתה. דור שני גדל וצמח, דור חדש שגם כי לא ידע את יוסף, ולא הכירו את הצדיקמחוללה, פנים בפנים, הרי נהרו הם בהמונם וצבאו על בית התלמיד הנאמן, מוהרנ"ת. חנו תחת דגלו, ושמעו לקח מפיו. ואמנם, זכה מוהרנ"ת לחשוף לפני מקורביו את אורו הגנוז של אדמו"ר זי"ע, על כל גווניו וסממניו, וחולל פלאות במערכי לבבות החסידים מבקשי דרך ה', ונהנו מזיו האש הגדולה אשר הבעיר רבינו הק' בלבות תלמידיו, "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".

 

אף לאחר פטירת מוהרנ"ת, בשנת תר"ה, המשיכו בניו ותלמידיו אחריו לטוות את שלשלת הזהב. בעיר ברסלב התגוררו אז האריות שבחבורה, שכח השפעתם היה רב. הללו נרתמו גם להפיץ המעיינות חוצה, כשסביבם מתלכדים כל החרש והמסגר ומשם יצאה אורה זו תורה של בית רבי על פני תבל, מלאה זיו ומפיקה נוגה פילסה לה השיטה מהלכים בקרב ההמונים, והיה נאה זיוה בכל העולם.

 

התלמידים כשלעצמם, כולם אהובים כולם ברורים, אגודים ומקושרים בחבריא קדישא, כל אחד מזווית ראייתו, מביט במעלות זולתו, נכווה ונבער מחופתו של חבירו ומן "הנקודה שבו", עד ששלהבתם עלתה מאליה בלבת קודש, והיתה יוקדת במלא עוזה. קמעה, קמעה, מתפשטת היא האש לצדדין, מלהטת ומלחכת את כל סביבותיה, והארץ האירה מכבודם.

 

בין סגל חבורת אנ"ש והעומדים ממעל בעיר הזאת, נמנים גם רבני העיר. הלא הם הגאונים הצדיקים לבית "גאלדשטיין". תחילה וראש הוא הרה"ק ר' אהרן, אב"ד ברסלב, מגדולי תלמידי אדמו"ר זי"ע, שעוד טרם עבר רבינו לגור בברסלב התנה עם נגידי העיר תנאי קודם למעשה להושיב את תלמידו רבי אהרן על כס הרבנות בתור אב"ד בעיר, בכנותו אותו בפניהם בלה"ק "מיין כשר'ער רב" (הרב הכשר שלי). לאנשי סודו גילה רבינו, כי לא בנקל הצליח להשיג מבוקשו זה - כנראה שדברים גבוהים ורמים עמדו תלויים בדבר, שכן בגלל הדבר הזה נזקק רבינו להשתמש בזכות אבות - - - בהוסיפו שחבים אנו תודה לאותם סוסים שהביאו במרכבתם את הרב לתוך העיר, והדברים עתיקים.

 

עם הסתלקותו של הרב הגר"א הנ"ל בשנת תר"ה, מילא את מקומו בעיירה ברסלב בנו החריף רבי הירש לייב, גאון ולמדן עצום, שבשנות ילדותו שמע לקח מפי אדמו"ר זי"ע, ולאחר מכן קיבל תורתו מפי התלמידים הגדולים, כמוהרנ"ת ור' שמואל אייזיק זצ"ל. משך כ"ג שנה כיהן ברבנות והורה הוראה בעיר ברסלב, עד עת פטירתו בשנת תרכ"ח, ויכהן תחתיו בנו השני הרב ר' חיים שישב על כסא אביו עד הסתלקותו לגנזי מרומים.

 

על ברכי המאורות הגדולים האלה, ראשי וגדולי אנ"ש, תלמידיהם של אדמו"ר ומוהרנ"ת, התחנכה וגדלה עדת יראים וקדושים, הלכה והתרחבה קהילה מפוארת של אנ"ש ברחבי עיר ברסלב המעטירה, זו הפכה להיות עיר ואם בישראל, ומשכן לתורה וחסידות.

 

קיבוץ אנ"ש ששכן בברסלב למשפחותיו עשה רושם רב על פני העיר. וכשם שחן מקום על יושביו, כך לא פחות היה חן היושבים על המקום, הללו אישים מורמים מעם ומטובי הכוחות בה, מהווים הם הודה, זיוה, והדרה של העיר, ומקדשים שם שמים באורחות חייהם הנעלים. רבים הם ביניהם עובדי ה', תמידין כסדרן, שארי רוח ואנשי קודש, שמושבם בבית ה' כל ימיהם, לצדם של בעלי בתים, נגידים וסוחרים, שהכרת פניהם ענתה בם כי תואר "אנשים כשרים", הדר הוא להם. ואם כי מהם ששלחו ידם במסחר, עסקו בפרקמטיא, לא גרע זאת מאומה מעיצוב דמותם הנעלה. יודעים הם היטב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי אם על כל מוצא פי ה'. משאם ומתנם באמונה הם עושים, ומפליאים ביושרם את כל הבאים בקשרי מסחר אתם, מלאכתם נעשית ארעי, ותורתם ועבודתם קבע. אלה ואלה מצוינים בכל הליכות חייהם, דרכיהם דרכי נועם וכל נתיבותיהם שלום.

 

רובם ככולם של חבורת אנ"ש יושבי העיר ברסלב, הם מעבדי ה', העומדים בבית ה', יום ולילה לא יחשו, מי בלימודו ומי במסחרו, מזכירים תמיד את ה' אחוזים ודבוקים בו ית' ובתורתו אמת, שהנחיל מורשה לעם סגולה. ארשת של קדושה נסוכה על פניהם, ואש תמיד תוקד בקרבם. אהבת ה' ויראתו היא חלקם ונחלתם, היא כל תכליתם ותקוותם לעולמי עד. זו היא משאת נפשו של כל חסיד נלבב, העומד כחייל על משמרתו ומבקש ה'.

 

בית מדרשם של חסידי ברסלב השוכן בטבור העיר ומהווה פנינה יקרה בה, נושא שם רבינו עליו ונקרא בפי כל "דעם רעבינ'ס ביהמ"ד" (בית מדרשו של רבינו) (ראה "טובות זכרונות" עמוד קכ"ח). במקום קדוש זה החל מוהרנ"ת בפעולותיו הנשגבים להפצת דעת רביה"ק בעולם, וברבות השנים הפך ל"בית היוצר" של החסידים, 'יפה נוף משוש כל הארץ', משם יצאה יראה טהורה בישראל. מקום זה, שימש כור המצרף לזיכוך הלבבות וצחצוח הנפשות, בו נתעלו רבים וכן שלמים, ממנו צמחו אילני רברבתא רבי־פארות, לגאון ולתפארת.

 

בית־מקדש מעט זה הועד מתחילתו כמקום של התוועדות אנ"ש מדי יום בתורה תפלה ועבודה, מקום בו יאתיו כל לעבדך, מקבלין דין מן דין ואמרין קדיש בשמי מרום. אלו לאלו בשיח משוחחים, מנהירים זה לזה באהבה דקדושה.

 

כל אחד מהנקודה שיש בו מגלה סגולתו בין חבורה סגולית זו. בסוד שיחותם של אלה, הקולחים בשפע רב, אתה שומע שיחות נלהבות ואמרות טהורות "פותחים גידי קשיות הלב" - כלשון רבינו על הליקו"מ. בנים שומעים מוסר אביהם, תלמידים מקבלים לקח מרבותיהם. דברי התעוררות המחיין ומשיבין את הנפש. והיא שעמדה לאבותיהם ולהם, להינצל מפגעי הזמן ומשטף המים הזדונים, שהמו גליהם בימים ההם בסערה. אין זה כי אם בית אלהים, זה שער השמים, לשעבד כל הכוחות וכל החושים לעשות נחת רוח לבורא ית"ש, ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו.

 

דמויותיהם הקורנות של הנשרים הגדולים הללו, הצדיקים והחסידים, זקני שארית פליטת בית רביה"ק ומוהרנ"ת מברסלב, פניהם המשולהבות ומזוקקות של ה"עובדי ה"' וכמיהתם וערגתם לה', נפשם צמאה לאלהים לאל חי, לאמר, "מתי אבוא ואראה".. מתי.. הם הם המעצבים את דמותו של ה"קלויז", להיותו בית שמגדלין בו תורה ויראה. דומין הללו לכמין אבן שואבת, שמשם שואבין רוח קדושה והשראה עילאית. כל הקרב במחיצתם, שומע את לחישתן בשיח שרפי קודש, נתקף כמו מאליו בתשוקה עזה וגעגועים נוראים להשם יתברך ומיד מאירות פניו, כאילו הוצפו בקרני נוגה באור יקרות וחש כתינוק שנולד.

 

והתוצאות אינן מאחרות לבוא, הדברים היוצאים מלב טהור, יורדים כרביבים על תלמי נשמותיהם, ומהפכין את לב האבן ל-ל'ב' ב'ש'ר', וכל עצמותיהם תאמרנה, ה' מי כמוך, כל מעיני בך!.

 

סדר יומם של החסידים, עמוס הוא לעיפה, אין להם בעולמם זמן פנוי, כל רגע ורגע עם תפקיד משלו. היום קצר הוא והמלאכה מרובה, וצריך להזדרז בעשיית הטוב, לחטוף תורה ומצוות בפרוזדור זה, למען יכנס עמוס וגדוש בטרקלין העוה"ב. ימים כצל עוברים ואם לא עכשיו אימתי, ולמי יערב לבלות זמנו ולהניח חיי עולם, בעוד הרגעים השמורים להם בימי חלדם ספורים הם. זכירת התכלית, זיכרון עלמא דאתי, אינו פורח ממחשבתם כלל, וכעדות הזוה"ק "זכאי חסידי, בכל יומא ויומא מסתכלי בלבייהו כאילו ההוא יומא מסתלקן מעלמא, ועבדין תיובתא שלימתא קמי מאריהון" (זוהר בראשית). עם הסתכלות מעין זו, עם זכירה כזאת, הרי שעות היממה מתנהלים בפנים אחרות, וסדר היום מדוקדק הוא ומחושב היטב, לבל תיטרף אפילו שעה אחת. אלא שלדידם "סדר הלילה" קודם ל"סדר היום", מאחר "שעיקר עבודת איש הישראלי הוא לקום בחצות לילה" (שיחות הר"ן). ואם זהו עיקר העבודה, אף כי יקשה הדבר ויהיה להם לטורח, מקיצים משנתם כבר באישון לילה, ובעידן חצות נרתמים לסדר עבודתם.

 

באפלולית הליל, כשהחושך תכסה ארץ, וכל בני העיר נמים את שנתם, חשכת הלילה בעיצומה ושיאה, היו אלה החסידים בני עליה, שקידמו עיניהם אשמורות, מתגברים הם כארי לעשות רצון קונם, משברים את שנתם וקמים ממשכבם... על כן שעת "חצות" הגיע, מזומן ומקודש הוא העת ומאד נעלה, כוחו רב לו ומסוגל כמו "פדיון" להמתיק הדינים (ליקו"מ קמ"ט), שעותיו עיתות רצון, תקפו לאין ערוך, ערכו לא יסולא בפז ותמורתו לא תמצא בכל שעות המעת - לעת. וכמובן "אורח לילה" זה, מדי לילה הוא בא, והיו רבים מבין החסידים, משכימים לפתחו ומצפים לקראת בואו. כי במשנתם של אלו שנו, שיהא הוא מעורר "חצות", ולא "חצות" מעורר אותו, למען יהיה עתו נתון בידו וינצל היטב את כל רגעיו לרצון.

 

תמיד בזו העת, רגע כמימרא של "נקודת חצות", היא פתיחתה והתחלתה, של עבודתם בקודש.

 

שעות אלה, שמחצות לילה ואילך, קודש הם בלתי לה' לבדו. ראש לכל מתייחדים עם צער השכינה, מבכין מרה את חורבן המקדש ועל עם ה' אשר הלך בגולה. עיניהם זולגות דמעות, ובוכין ללא הפוגה – 'ווי שכינתא בגלותא'!, עבודה קדושה זו הנעשית בהצנע בגבורת ארי, סימן יפה הוא על יראתו הקודמת לחכמתו של אדם, שכן נפסק בשו"ע "ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן ביהמ"ק (או"ח א'). עטופי יגון יושבין על הארץ, ואומרים "תיקון חצות" בהשתפכות הנפש. קול יללה חרישי מלווה את קינתם, ומדי רגע פורצים גניחות עמוקות מעומק לבם. זאת בשמעם תמס כל לב. שעה ממושכה טרודים הם ביגונם ואבלם, כל אחד כפי שיעורי לבו, עד שבת קול מנחמתם: "כי נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה"...

 

מיד מפנים הם החסידים עצמם לעמלה של תורה, וקול תורתם משתפכת על פני חוצות. מי במשנה, מי בגמרא, מי בהלכה ומי בקבלה. צוללים במעמקי ים התלמוד, ומתענגים על משנת התנאים בהתמדה רבה והיה כל האוויר מתמלא זוך, מצלילי הגמרא ומהוויות דאביי ורבא. דברי הבית־יוסף והב"ח, הט"ז והש"ך ושאר נושאי כליהם, מרחפים בחלל, בקול נעים ומתיקות נפלאה, ואלו אנשי סגולה שזכו לתורת הח"ן, מתעמקים בדברי הזוהר הקדוש כתבי האריז"ל וגוריו, המסוגלין באותן שעות למאד.

 

ועדיין לא נגענו בקצה העבודה, שהיא עליונה וגדולה מן הכל. הלא זוהי "עצת ההתבודדות" שכל כך הרבה רבינו הק' לדבר אודותיה. והיא אף היא, תפסה את מקומה באותה עת ; שכן, בלילה, "אז עיקר הזמן של ההתבודדות, להתבודד בינו לבין קונו, ולפרש שיחתו לפני השם יתברך ולשוח עם לבבו, בבחינת "אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי"" (ליקו"מ נ"ד). שעה של קורת רוח היא למקימיה בה מתייחדים עם קונם בתפלה ובקשה ומשיחין לפניו כל לבם, כדבר איש אל רעהו. והיו המהדרין בה, נוהגין לקיים "הניעור בלילה" מחוץ ליישוב, להתבודד על פני שדות ויערות, במקום שאין שם איש. וכבר נכתב בספר (שם נ"ב) ריבוי מעלתה של ההתבודדות באותו זמן ובמקום כזה, עד שכל המרבה ה"ז משובח.

 

מקום מיוחד היה להם לאנ"ש מחוץ לעיר ברסלב, תחת ההר, על שפת נהר בוג, ונקרא בפיהם "דעם רעבינס הייל" (מערתו של רבינו). היתה זו בקעה עמוקה לא גדולה, כמין מערה, שעמדה מחוץ לעיר, ומהלך של כחמישים דקות הפסיק בינה לעיר. מקובל היה בידם שרבינו הק' נהג לפקוד את המקום לפרקים ולהתייחד עם קונו בקדושה וטהרה ולהתבודד שם. וע"כ, קידשו אנ"ש גם הם את המקום הזה להתבודדותם.

מקום זה, היה מאוים במקצת, ועצם מראה חיצוניותו העלה באדם רגשי התעוררות. שם צעק לבם אל ה', בקולי קולות, בתפלות ובקשות לאין ספור, כשדמעתם על לחיים.

 

כאן, באותן שדות, הדהדו עוד קולות זעקותיו של מוהרנ"ת בתחילת התקרבותו אל רבונא דעלמא כולא, לאמר: "בברסלב בוערת אש, הבער את האש אל תוך לבי", ואותה אש עליה נזעק כל כך, המשיכה בתבערתה ללהט לבבות ולא אוכלה.

 

במעונות החסידים, לילה כיום יאיר. רבים נוהרים לעבר ביהמ"ד להגות שם בתורת ה', לעסוק באמירת תהלים ושאר תחנות ; קודם אור היום, בני תשחורת ועטורי שיבה, פוסעים בדרכם לביהמ"ד, ונוטלים חלק בשיעורי התורה הנלמדים בצוותא. חבורות של קובעי עתים לתורה, יושבים רכונים על ספריהם באיזו קרן זווית, ומטים אוזנם לשיעורים למיניהם, משניות גמרא ושולחן ערוך. משמרה נכנסת ומשמרה יוצאת, וקול התורה בוקע ועולה מחלל ביהמ"ד, עד עלות השחר.

 

אמר שומר 'אתא בוקר', וזמן תפילת שחרית קרב ובא. משכימי קום, אלה שעדיין לא טיהרו עצמם במים, יורדים לבית הטבילה, ומקדשין עצמם עובר לתפלתם. ואח"כ, אצים לבית הכנסת. מרגע לרגע מתמלא היכל ה', עד שהומה הוא מהמון מתפללים. אלו אנשי "וותיקין" הסומכין גאולה לתפלה בהנץ החמה. ובהגיע הזמן, עוטפין בטליתות את גופם, ומתעטרין בתפילין. וכך, כשפארם חבוש עליהם, פותחים את פיהם בקדושה ובטהרה, בעבודה שבלב - זו תפלה.

 

ואותה תפלה, סדורה היא בפיהם, ככתבה וכלשונה. מתחילין הם פר' העקידה והקורבנות וכו' בלי לדלג ולקצר. והתפלה עצמה ערבה היא במאוד, נאמרת באיטיות בחיות ודביקות עצומה, שפתותיהם מוצקות חן, כל דיבור ודיבור פנינה יקרה ואבן טוב, ונפשם משתפכת מבעד לכל תיבה ומילה. אט, אט, מתרומם קול הרינה בעוז והדר, ותבערת ליבם מתניע ומנענע את כל גופם. שלהבת־יה מתלקחת בתוכם פנימה, ונשמע קולם בבואם אל הקודש. קולם החוצב להבות יוצא בכוח גדול ובמסירות נפש, כשמשעבדים לתוכה את כל חושיהם, וכל עצמותיהם תאמרנה.

 

פניהם נלהבות ומחליפות גוונים, עיניהם דולקות כלפידים ויוקדות באש התפלה. וביני לביני, מנקשים הם כף אל כף, זו היא "מחאת כפים בתפלה" המובאת בליקו"מ, המוסיפה חיות והתלהבות, כח ועוצמה, להמשיך ביתר שאת ויתר עז. תפלתם מתארכת שעות מתוך דביקות עילאית וחיות דקדושה, וכבהחל, כן עד גמירא.

 

ויהי ערב ויהי בוקר, יום חדש. השמש יצאה על הארץ, ואתא עמה חידוש מעשה בראשית. פונה כל אחד לדרכו ולעסקו, סמוך לבו ובטוח בה'. כאלה ישנם, שפיהם לא פסיק מגירסא והוגים בתורה יומם ולילה, מסעדין קט את לבם בפת שחרית ושוקדים שוב על תורתם. מניחים חיי שעה ועוסקים בחיי עולם. אין להם בעולמם אלא ד' אמות של הלכה בלבד, בהן משכימין ובהן מעריבין בבתי כנסיות ומדרשות וממזרח שמש עד מבואו לא נדם שם קול התורה.

 

וכאלה תמצא ביניהם, בעלי בתים וסוחרים, שלאחר התפלה נשארים לשבת בבית ה' ושוהים בביהכ"נ עד צהרי היום.

 

תיכף בסיום התפלה מחזרין אחר הספרים הנצרכים להם, ומכינים אותם ליד מקומם על השולחן. וכך, כשערימה של ספרים מונחת לצידם, מתחילים ב"שיעורים קבועים" בעשרות ספרים, בחומש, נ"ך ומשניות, גמ', שו"ע, מדרש, זוהר וכו' ובפרט בספרי רבינו ותלמידיו וכו'. פותחים ספר, לומדים בו פרק זמן, ובגמר סוגרים ופותחים את השני. ומאחד למשנהו, עד תומם. ורק אז, שבים הם לביתם ולמסחרם. וכך מנהגם דבר יום ביומו.

 

ויותר ממעשיהם בחול הוא מעשיהם בשבת, "שבת בברסלב" עולם אחר הוא, עולם נשמה, שמחה וחדווה מהול בעידון רוחני, ממש מעין עולם הבא. ובבית המדרש, עוז וחדווה במקומו, הוד של קדושה חופף עליו, מבואו ועד צאתו. ובברסלב העיר, מקבלין את השבת כמה שעות קודם זמנו. מאז ה"מקווה" של חצות יום השישי, ירדו עשרה קבין מקדושת השבת על כל סביבה. והאנשים ממהרין לבא אל ביהמ"ד, לומר "שיר השירים" בחרדת קודש, ובטעמיה ונגינותיה רבי-הדביקות, בהם מתבטאים יותר מכל געגועם ותשוקתם העזה אל דודם בשמים בחינת "אני לדודי ועלי תשוקתו". ושירה זאת משמשת כפרוזדור לטרקלין השבת, נועם הנשמות ועידון הנפשות.

 

ולאחריה תפילת "הודו" (תהלים ק"ז) ב'פניא דמעלי שבתא', המשברת הלב בסערות הנפש ותלאותיה, זו היתה נאמרת בלהב ואש עצורה. בה פירשו כל שיחתם (ראה שיחות הר"ן ר"ע), באותו קצב עלו ונתעלו באמירת "פתח אליהו" ו"ידיד נפש", בדחילו ורחימו. עתה, התנערו לגמרי מאבק החולין של ימי המעשה, ונסחפו במלוא הלהט לנועם קדושת השבת־קודש, חדותא דמלכא קדישא. וכך, בנהירו דאנפין, בעונג ובשמחה היתה תפלת המנחה ולאחריה "קבלת שבת". וכן להלן, בשאר תפלות השבת שהתקיימו בהתעוררות רבה ועצומה ומלאי חיות ולהט קודש, הביעו שפתותיהם שיר ושבח לחי העולמים.

 

לשיא התרוממות הנפש הגיע הקהל ביומא דשבתא. כד מטא עידן דצלותא דמנחה ו"רעוא דרעוין" אשתכח, אז, בעת "שלוש סעודות", סעודתא דזעיר אנפין, כשהשמש נטתה לערוב, ובחסותה של הנשמה יתירה, הסבו בצוותא לזה השולחן אשר לפני ה'. שרו הזמירות יחד, בהתעלות ובדביקות. נוגה פניהם מזדהר שבעתיים, ושופעים זיו וחן. כל שנכנס במחיצתם באותה שעה, ראה לפניו במוחש, 'הני בני היכלא דכסיפין למחזי זיו דזעיר אנפין, יהון הכא ובהאי תכא'... הנה הם נמצאים כאן מסובים אצל השולחן, ובניגונים מזדמרים מעומק הלב, בכמיהה ותשוקה למלך יוצר כל.

 

עם דמדומי חמה, בא תורו של ראש החבורה להשמיע דברי אלהים חיים, מדברי תורתו של רבינו הק', והיו הכל יושבים פעורי פה, וגומעים בצימאון את מי הנחל הנובעים, אשר לשמם ולזכרם תאוות נפשם.

זכרה עוד ברסלב, את מעמדי ההוד, בם הקרין אדמו"ר הק' מאור פניו, והשפיע נועם שפע עליון, השגות אלהות, מקור מים חיים, המנביעים מקורות חכמה מתורתו אמת.

 

עדיין חרותות על לוח לבם התורות הקדושים שחזר עליהם מוהרנ"ת מברסלב לפני בני הנעורים, עם חידושי-הלכותיו הנוראים, שערבו לכל חיך, כדבש ונופת צופים. לאחר הסתלקותו, פתח פיו בחכמה תלמידו הר"ן מטולטשין, שלימד התורות ברבים, וכל דבריו היו של קסם וחן.

 

עד שנת תרכ"ו, כאשר העביר את מושבו לאומאן, אז ירש את מקומו הארי שבחבורה רבי משה שוחט, שו"ב דברסלב ומנקיי־הדעת שבה, שהיה דורש ב"שלש סעודות" את התורות בעל־פה כלשונם בחן רב, לאחריו נבחר הגר"א שטרנהארץ, לדרוש לפני אנ"ש, התורות ב'לקוטי מוהר"ן', בנועם וטוב טעם.

 

ברסלב העיר, שקדשה רבינו, בשמונה שנות שבתו בה, קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, ע"פ דרכו ומסילתו, דור אחר דור יקדה אישו בגאון ועוז, ע"י אנ"ש חוסי צלו, שהמשיכו דרכו בתום, ולא חרגו מכל אשר הדריכם.

עתה, בשנת תרל"ח, נצטרף אל קהילת אנ"ש דברסלב, אברך משי מטובי הכוחות בה, אב בחכמה ורך בשנים, הוא ר' אברהם ב"ר נפתלי הירץ נכד מוהרנ"ת מברסלב שעשה חיל בלימודיו וקיבץ וריבץ פעלים בתורה. ויתלקטו סביבו אברכים בני גילו, נטעי שעשועים הצמאים לדבר ה', שנתקשרו אליו בעבותות אהבה, ועלו מעלה מעלה, בסולם התורה והעבודה, כשר"א בטוב למדנותו וחסידותו מנצח עליהם.

 

רושם רב עשתה חבורה זו שהתלכדה סביבו לתפארה, לשביעות רצון זקני וחשובי החסידים שראו ברכה בעמלם של אלו, ושמם יצא לתהילה בקרב העיר. (נכתב על ידי רא"ש בורשטיין, באדיבות ברסלב מידות)

http://www.breslev-midot.com/ ברסלב מידות – אתר יהדות ייחודי – אתר הבית לכל יהודי!

 

http://www.breslev-midot.com/homilies.asp שיעורי תורה.

http://www.breslev-midot.com/torahlectures.asp הרצאות.




תגובות